חוברת שיעור: חיוב המזיק כאשר לא נחסר לניזק
השיעור מיועד למגיד שיעור בישיבה – מדריך להעברה חלקה ולדיון עמוק עם התלמידים
נכתב בסגנון נקי ומעודן, עם דגש על מקורות בולטים. השתמשו במקורות כנקודת מוצא לדיון, ועודדו שאלות מהתלמידים בכל שלב.
זמן משוער: 90 דקות. מטרה: להבין את עקרון החיוב הממוני בדין נזיקין דרך מחלוקות ראשונים ואחרונים.
נכתב בסגנון נקי ומעודן, עם דגש על מקורות בולטים. השתמשו במקורות כנקודת מוצא לדיון, ועודדו שאלות מהתלמידים בכל שלב.
זמן משוער: 90 דקות. מטרה: להבין את עקרון החיוב הממוני בדין נזיקין דרך מחלוקות ראשונים ואחרונים.
מבוא קצר לשיעור
בשיעור זה נעסוק בשאלה הלכתית מרתקת: האם חייב המזיק בתשלום כאשר בסופו של דבר לא נגרם לניזק הפסד כספי ממשי? נבחן מקרים מעשיים כמו השחתת ציור יקר שמעלה את ערך ציור דומה, או תאונת דרכים שמכוסה בביטוח.
מהלך השיעור
1. השאלות
פתחו בשתי שאלות מרכזיות להפעלת התלמידים:
מקרה א’
ברשותו של ראובן היו שני ציורים זהים שצייר צייר מפורסם, ואין אפשרות להשיג ציורים אלו במקום אחר. הערך הכספי של כל ציור היה מאה אלף דולר. אספן מסוים שקינא בראובן החליט שבאחת ההזדמנויות שתהיה לו הוא ישחית את אחד הציורים של ראובן, וכך עשה. מאחר ונשאר רק ציור אחד מסוג זה בעולם, עלה ערכו של הציור הנותר למאתיים אלף דולר. כלומר, בסה”כ הניזק לא הפסיד ערך כספי ע”י מעשהו של המזיק. האם חייב המזיק לשלם עבור הציור שהזיק, כלומר מאה אלף דולר, או מכיון שבסה”כ לא נגרם לראובן מחמת מעשיו הפסד כספי, שהרי מעשה הנזק שלו הוא זה שגרם בו זמנית להעלות את מחיר הציור השני, לפיכך אין האספן נחשב כמזיק לממון חבירו, ויהיה פטור מלשלם? [נדגיש שלפי שני צדדי הספק אסור היה למזיק להשחית את הציור של ראובן, וכל הנידון הוא בדיעבד לאחר עשיית המעשה, ביחס לחיוב הממוני הנובע מחמת מעשהו].
מקרה ב’
אדם פגע ברכב, גרם לו נזק, ונמלט מהמקום. רכב הניזוק היה מבוטח בביטוח מקיף, והנזק שולם במלואו על ידי חברת הביטוח. לאחר תקופה נודעה לנפגע זהות בעל הרכב הפוגע, והוא תובע ממנו את תשלום נזקיו. לדבריו התשלום שקיבל מהביטוח ניתן לו הודות לתשלום החודשי שהוא משלם במשך שנים לחברת הביטוח, ואין תשלום זה מהוה סיבה לפטור את המזיק. אולם הנהג הפוגע טוען שהואיל ואילולי התאונה לא היה מקבל בעל הרכב כל תמורה לכסף ששילם לחברת הביטוח, נמצא שרק הודות לחסרון שנגרם לו קיבל את התמורה מחברת הביטוח, ולא נגרם לו אם כן כל חסרון ממוני. הדין עם מי?
דיון קצר: מה הסברה הבסיסית? (5 דקות)
2. הוכחת הגר”ח מסוגייתנו
בבא קמא דף ג’ ע”א
טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סד”א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קמ”ל והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנלן דומיא דרגל מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא
טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סד”א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קמ”ל והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנלן דומיא דרגל מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא
רש”י שם
אידי ואידי: ו שלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי.
אידי ואידי: ו שלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי.
תוס’ שם
פ”ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה, וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור, אלא י”ל שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא:
פ”ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה, וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור, אלא י”ל שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא:
חידושי הגר”ח [החדשים, הוצאת אורייתא]
ולכאורה לפי שיטת רש”י דסבירא ליה דאין צריך לשלם על כל השחת שהיו הבעלים יכולים לקצור דהרי אין הבעלים עומדים לקצור השחת, צ”ב דהרי מכיון דאינו חוזר וצומח כבתחילה, אם כן זה החלק שאינו חוזר וצומח כ”כ טוב כבתחילה הוי מכליא קרנא.
והנראה ליישב דגם רש”י ס”ל דעל השחת גופיה שהזיק צריך לשלם דלעולם צריך לשלם על חפץ שהזיק אף שהבעלים לא היו קוצרים את השחת ואף שאי אפשר לומר דיש להבעלים הפסד של השחת דהרי יחזור ויצמח והחידוש הוא דצריך לשלם את כל השחת אע”פ שאינו מכליא אין להבעלים הפסד, דכל החיוב הוא רק כיון שיש הפסד ועי”ז נעשה מזיק וכיון שנעשה מזיק חייבתו תורה לשלם את החפץ כולו גם מה שיחזור ויצמח, אך אילו לא הוי הפסד כלל והיה חוזר וצומח ממש כבתחילה, לא הוי עליה שם מזיק ולא היה צריך לשלם כלום, דחיובו של מזיק הוא אינו לשלם רק את ההפסד של הניזק אלא להשלים לו את החפץ שהזיק ומכיון דסו”ס הפסידו השחת ואכלו לפיכך נקרא עליו שם מזיק וחייב לשלם כל השחת שאכלו והפסידו דאחרי שנעשה מזיק על אכילת השחת חל עליו חיוב להשלים לו כל השחת.
אמנם עכ”פ אין לומר דבשביל זה יתחייב גם לשלם לו מה שלא יצמח השחת אח”כ כבתחילה והוי מזיק את השחת שלא יצמח כראוי, דהרי זה כבר הוי רק גרמא, וחיובו לשלם את השחת הוא משום שהפסיד את שוויותו מה שהיה יכול לצמוח טוב כבתחילה דהוא שויות של שחת שראוי לצמוח ממנו תבואה יותר טובה, ואכן אילו הוי מציאות שהיה חוזר וצומח ג”כ אח”כ כבתחילה לא הוי עליו שם מזיק כלל, ומשום דהוי עליו שם מזיק על השחת לכן צריך לשלם גם מה שיחזור ויצמח וכמושנ”ת דחיובו של מזיק אינו לשלם ההפסד של הבעלים רק על מה שהזיק אלא להשלים את החפץ של הבעלים גם מה שלא יופסד אח”כ מהזיקו.
ולכאורה לפי שיטת רש”י דסבירא ליה דאין צריך לשלם על כל השחת שהיו הבעלים יכולים לקצור דהרי אין הבעלים עומדים לקצור השחת, צ”ב דהרי מכיון דאינו חוזר וצומח כבתחילה, אם כן זה החלק שאינו חוזר וצומח כ”כ טוב כבתחילה הוי מכליא קרנא.
והנראה ליישב דגם רש”י ס”ל דעל השחת גופיה שהזיק צריך לשלם דלעולם צריך לשלם על חפץ שהזיק אף שהבעלים לא היו קוצרים את השחת ואף שאי אפשר לומר דיש להבעלים הפסד של השחת דהרי יחזור ויצמח והחידוש הוא דצריך לשלם את כל השחת אע”פ שאינו מכליא אין להבעלים הפסד, דכל החיוב הוא רק כיון שיש הפסד ועי”ז נעשה מזיק וכיון שנעשה מזיק חייבתו תורה לשלם את החפץ כולו גם מה שיחזור ויצמח, אך אילו לא הוי הפסד כלל והיה חוזר וצומח ממש כבתחילה, לא הוי עליה שם מזיק ולא היה צריך לשלם כלום, דחיובו של מזיק הוא אינו לשלם רק את ההפסד של הניזק אלא להשלים לו את החפץ שהזיק ומכיון דסו”ס הפסידו השחת ואכלו לפיכך נקרא עליו שם מזיק וחייב לשלם כל השחת שאכלו והפסידו דאחרי שנעשה מזיק על אכילת השחת חל עליו חיוב להשלים לו כל השחת.
אמנם עכ”פ אין לומר דבשביל זה יתחייב גם לשלם לו מה שלא יצמח השחת אח”כ כבתחילה והוי מזיק את השחת שלא יצמח כראוי, דהרי זה כבר הוי רק גרמא, וחיובו לשלם את השחת הוא משום שהפסיד את שוויותו מה שהיה יכול לצמוח טוב כבתחילה דהוא שויות של שחת שראוי לצמוח ממנו תבואה יותר טובה, ואכן אילו הוי מציאות שהיה חוזר וצומח ג”כ אח”כ כבתחילה לא הוי עליו שם מזיק כלל, ומשום דהוי עליו שם מזיק על השחת לכן צריך לשלם גם מה שיחזור ויצמח וכמושנ”ת דחיובו של מזיק אינו לשלם ההפסד של הבעלים רק על מה שהזיק אלא להשלים את החפץ של הבעלים גם מה שלא יופסד אח”כ מהזיקו.
כאן לפי רש”י כאשר אכלה הבהמה שחת גרמה לשני נזקים, הזיקה את השחת שכבר צמח והיה ראוי למאכל בהמה, ומלבד זאת גרמה נזק לחיטה שאמורה היתה לנבוט, שלמרות שהשחת יחזור ויצמח החיטה שתצא ממנו לא תהא משובחת כחיטה שאמורה היתה לנבוט מן השחת הראשון, והיתה הו”א שעל נזק כזה פטור מלשלם, ופירש הגר”ח, שההו”א שלא ישלם על נזק בזה היה רק לגבי הנזק של השחת, שודאי מה שניזוק מכך שהחיטה שתצמח כעת לא תהיה משובחת כראשונה אין זה אלא גרמא בעלמא. והנידון הוא רק לגבי השחת, שאף שיחזור ויצמח מ”מ הזיק לו את השחת הקיים. ומה שהוזקק רש”י להוסיף שהחיטה שתצמח לא תחזור ותצמח כבראשונה, הוא משום שאילו החיטה תחזור ותצמח כבראשונה אין על פעולה זו שם נזק כלל, שהרי תחת השחת שהזיק יצמח לו אותו שחת בדיוק, ונמצא שלא נחסר דבר. ורק באופן שיש כאן נזק כל שהוא, כגון שהשחת החדש לא יוכל להצמיח חיטה כפי שאמור היה להצמיח השחתה ראשון, אז יש על פעולתו שם נזק, ואפשר לחייבו לשלם את כל דמי הנזק, אע”פ שלמעשה אותו שחת שניזוק יחזור ויצמח.
והטעם שאף שלא חסר רק מעט ממון חייב לשלם לו את כל מחיר השחת ביאר שם הגר”ח, שחיוב התורה בתשלומי נזק אינו על ההפסד הממוני שנגרם לניזק, אלא על החסרת החפץ, אלא שאם לא נגרם לו מכך כל נזק, אין על פעולה זו שם מזיק, ורק באשר נגרם נזק כל שהוא, משלם את הכל, אע”פ שההפסד הממוני הוא כל שהוא.
· נמצא לפי ביאורו של הגר”ח כאשר לא נחסר כלום אין על המעשה שם נזק ופטור, ואם כן בנדון השאלות שלנו במקרה שהציור השני שווה עכשיו כפול אין עליו שם מזיק, וכן כאשר הביטוח מכסה את כל הנזק, יהיה פטור. ורק כאשר מחיר הציור לא עלה לכל שווי הציור הראשון או שהביטוח מכסה רק כיסוי חלקי, חייב לשלם כל דמי הנזק.
להעיר שדרכו של הגר”ח בביאור דברי רש”י הוא רק אחד מהאופנים לבאר דבריו, ובאחרונים יש עוד כמה אופנים לפרש רש”י, וליש לדון לפי פירושם אם כאשר אין לניזק כל חסרון נחשב הדבר לנזק ויהיה חייב לשלם, ואכמ”ל.
והטעם שאף שלא חסר רק מעט ממון חייב לשלם לו את כל מחיר השחת ביאר שם הגר”ח, שחיוב התורה בתשלומי נזק אינו על ההפסד הממוני שנגרם לניזק, אלא על החסרת החפץ, אלא שאם לא נגרם לו מכך כל נזק, אין על פעולה זו שם מזיק, ורק באשר נגרם נזק כל שהוא, משלם את הכל, אע”פ שההפסד הממוני הוא כל שהוא.
· נמצא לפי ביאורו של הגר”ח כאשר לא נחסר כלום אין על המעשה שם נזק ופטור, ואם כן בנדון השאלות שלנו במקרה שהציור השני שווה עכשיו כפול אין עליו שם מזיק, וכן כאשר הביטוח מכסה את כל הנזק, יהיה פטור. ורק כאשר מחיר הציור לא עלה לכל שווי הציור הראשון או שהביטוח מכסה רק כיסוי חלקי, חייב לשלם כל דמי הנזק.
להעיר שדרכו של הגר”ח בביאור דברי רש”י הוא רק אחד מהאופנים לבאר דבריו, ובאחרונים יש עוד כמה אופנים לפרש רש”י, וליש לדון לפי פירושם אם כאשר אין לניזק כל חסרון נחשב הדבר לנזק ויהיה חייב לשלם, ואכמ”ל.
דיון: כיצד הגר”ח משנה את ההבנה הבסיסית? (10 דקות)
3. הוכחה מהרשב”א
רשב”א שם בד”ה אידי וכו’
דשחת לא מכליא קרנא כל שנזרעה לתבואה. ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמותיהן בשדותיהן כדי לאכול השחת, ואח”כ תצמח התבואה ותצליח יותר[1]. מכל מקום אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו, ולא כל מה שהבהמה מחסרת מהפירות קריא מכליא קרנא, ע”כ.
[1: דהיינו לגבי קושיית תוס’ על רש”י מתרץ הרשב”א את דבריו, אלא שלגבי מה שכותב רש”י שהתבואה החדשה שתצמח תהיה גרועה יותר, בזה חולק עליו הרשב”א. והאחרונים דנים בדברי הרשב”א אלו, ראה דרכי דוד.]
דשחת לא מכליא קרנא כל שנזרעה לתבואה. ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמותיהן בשדותיהן כדי לאכול השחת, ואח”כ תצמח התבואה ותצליח יותר[1]. מכל מקום אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו, ולא כל מה שהבהמה מחסרת מהפירות קריא מכליא קרנא, ע”כ.
[1: דהיינו לגבי קושיית תוס’ על רש”י מתרץ הרשב”א את דבריו, אלא שלגבי מה שכותב רש”י שהתבואה החדשה שתצמח תהיה גרועה יותר, בזה חולק עליו הרשב”א. והאחרונים דנים בדברי הרשב”א אלו, ראה דרכי דוד.]
ביאור ההוכחה מהרשב”א
מוכח מדברי הרשב”א, שאע”פ שלמעשה אין לבעלים נזק מאכילת השחת, מכיון שמחמת אכילת השחת יצמח להם שוב שחת טוב יותר ונמצא שהם מרויחים מכך, ולכן פעמים רבות בעלי השחת “מזיקים” לעצמם בכוונה באותו אופן כדי שירוויחו יותר.
ולפי”ז לכאורה י”ל שהוא הדין בנידון דנן, אע”פ שע”י קריעת הציור נגרם לבעה”ב רווח מהציור השני, ונמצא שבסה”כ הוא לא הפסיד מאומה, מכל מקום מכיון שאם היה הניזק מוכר את הציור שנקרע היה מקבל עבורו מאה אלף דולר, אנו מתייחסים רק למעשה הנזק שנעשה בחפץ שניזוק. ולפי”ז יוצא שהמזיק גרם לו הפסד של מאה אלף דולר.
מוכח מדברי הרשב”א, שאע”פ שלמעשה אין לבעלים נזק מאכילת השחת, מכיון שמחמת אכילת השחת יצמח להם שוב שחת טוב יותר ונמצא שהם מרויחים מכך, ולכן פעמים רבות בעלי השחת “מזיקים” לעצמם בכוונה באותו אופן כדי שירוויחו יותר.
ולפי”ז לכאורה י”ל שהוא הדין בנידון דנן, אע”פ שע”י קריעת הציור נגרם לבעה”ב רווח מהציור השני, ונמצא שבסה”כ הוא לא הפסיד מאומה, מכל מקום מכיון שאם היה הניזק מוכר את הציור שנקרע היה מקבל עבורו מאה אלף דולר, אנו מתייחסים רק למעשה הנזק שנעשה בחפץ שניזוק. ולפי”ז יוצא שהמזיק גרם לו הפסד של מאה אלף דולר.
דיון: האם הרווח העתידי מבטל את הנזק המיידי? (8 דקות)
4. דחיית ההוכחה
אפשר לחלק בין המקרים, מכיון שבנידון של הרשב”א בשעת ההיזק אין עדיין את הרווח בעולם, הוא מציאות של יבול חדש שעדיין לא נמצא בעולם בשעת ההיזק. לפיכך חידש הפסוק, שבמקרה זה מכיון שבשעת הנזק יש ודאי נזק והרווח עדיין לא בא לעולם, לפיכך חייב המזיק לשלם לו עבור נזקו. משא”כ בנידון דנן, פעולת הנזק של קריעת הציור היא זו שגרמה בו זמנית את הרווח מהציור השני. אם כן, יש להחשיב את הדבר כאילו באותה פעולה של המזיק כלולים שני דברים: מצד אחד – הפסד ומצד שני – רווח, לפיכך, אם נאמר שתמיד סיבת חיוב המזיק לשלם היא משום שמחמתו נחסר ממון לניזק, לפי”ז מאחר ובסה”כ מחמת מעשה זה לא נחסר ממון לניזק, לפיכך אין עליו שם מזיק, ואי אפשר לחייבו ממון.
דיון: מתי הרווח “מבטל” את הנזק? (5 דקות)
5. הוכחה מב”ק דף נט
גמ’ בבא קמא דף נט ע”א [עם ביאור משולב]
[אם הבהמה] אכלה סמדר [ענבים קטנים מיד לאחר פריחתם] רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכ”א רואין כמה היתה [קרקע] יפה [=שוה לפני ההיזק], וכמה היא יפה [אחריו, והמזיק משלם את ההפרש, דהיינו שלדעת חכמים אין הענבים שניזקו נישומים בפני עצמם, אלא אגב הקרקע]. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בד”א [שפירות שניזוקו נישומים אגב הקרקע] בזמן שאכלה לולבי גפנים [קנוקנות של גפנים] ויחורי [ניצני] תאנים, אבל אכלה פגים [תאנים בשלות למחצה] או בוסר [ענבים בשלים למחצה] רואין אותן כאילו ענבים [או תאנים] עומדות ליבצר… אמר מר ר”ש בן יהודה אומר משום ר”ש במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, [הגמ’ מדייקת] הא סמדר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר, אימא סיפא אכלה פגים או בוסר הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר הא סמדר רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה [הרי שיש לנו סתירה בהדיוקים], אמר רבינא כרוך [הוסף סמדר לסיפא של הברייתא] ותני בד”א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. אי הכי ר”ש בן יהודה היינו רבי יהושע [שהרי גם לדעתו יש לחשב ענבי סמדר כענבים שעומדים להיבצר ואינם נישומים אגב קרקע, אבל מהברייתא משמע שהן דעות שונות], איכא בינייהו כחש גופנא [המחלוקת ביניהם הוא אם מנכים מתשלומי הנזק את מניעת החלשת הגפן על ידי האכילה המוקדמת של הענבים] ולא מסיימי [המתרץ לא ייחס את הדעות מי סובר כך ומי סובר כך], אביי אמר מסיימי ומסיימי [ברור מי סובר מה] מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר”ש בן יהודה היא דתניא…
[אם הבהמה] אכלה סמדר [ענבים קטנים מיד לאחר פריחתם] רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכ”א רואין כמה היתה [קרקע] יפה [=שוה לפני ההיזק], וכמה היא יפה [אחריו, והמזיק משלם את ההפרש, דהיינו שלדעת חכמים אין הענבים שניזקו נישומים בפני עצמם, אלא אגב הקרקע]. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בד”א [שפירות שניזוקו נישומים אגב הקרקע] בזמן שאכלה לולבי גפנים [קנוקנות של גפנים] ויחורי [ניצני] תאנים, אבל אכלה פגים [תאנים בשלות למחצה] או בוסר [ענבים בשלים למחצה] רואין אותן כאילו ענבים [או תאנים] עומדות ליבצר… אמר מר ר”ש בן יהודה אומר משום ר”ש במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, [הגמ’ מדייקת] הא סמדר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר, אימא סיפא אכלה פגים או בוסר הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר הא סמדר רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה [הרי שיש לנו סתירה בהדיוקים], אמר רבינא כרוך [הוסף סמדר לסיפא של הברייתא] ותני בד”א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. אי הכי ר”ש בן יהודה היינו רבי יהושע [שהרי גם לדעתו יש לחשב ענבי סמדר כענבים שעומדים להיבצר ואינם נישומים אגב קרקע, אבל מהברייתא משמע שהן דעות שונות], איכא בינייהו כחש גופנא [המחלוקת ביניהם הוא אם מנכים מתשלומי הנזק את מניעת החלשת הגפן על ידי האכילה המוקדמת של הענבים] ולא מסיימי [המתרץ לא ייחס את הדעות מי סובר כך ומי סובר כך], אביי אמר מסיימי ומסיימי [ברור מי סובר מה] מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר”ש בן יהודה היא דתניא…
ביאור ההוכחה
בשם הגר”ח מבריסק מובא שנידון דנן תלוי במחלוקת תנאים בב”ק (נט.) גבי “כחש גופנא”, כלומר, כיצד שמין במקרה שבהמה אכלה ענבי בוסר. מכיון שלמרות שיש לניזק הפסד של הענבים שנאכלו, אולם יש לו מחמת זה גם תועלת מסויימת, מכיון שכעת אין הענבים יונקים את הלחות מן העץ, שהוא דבר שמחליש את העץ. נמצא שמעשהו של המזיק גרם שהעץ ישאר חזק יותר ויוציא מכאן ואילך פירות טובים יותר. ונחלקו התנאים בענין זה, אם מנכים את הרווח הזה שנגרם לבעלים מהנזק של אכילת הענבים או שלא מנכים אותו.
ולכאורה יש מקום לבאר את מחלוקתם, שהם נחלקו אם זוקפים את הרווח שעתיד להיות מחמת מעשה הנזק לטובת המזיק, ונמצא שהוא הפסיד לניזק פתות כסף מערך הדבר הניזוק, או שדנים זאת כשני ענינים נפרדים, ואין הרווח נוגע למעשה הנזק והוא משלם את כל נזקו. ולפי ביאור זה הוא הדין בנידון דנן לגבי קריעת הציור, לכאורה נתלה זאת באותה מחלוקת תנאים. דהיינו, אם נחשיב למזיק את הרווח שנגרם ממעשהו בחשבון הכללי של הנזק שגרם, א”כ הוא יהיה פטור מלשלם. ואילו למ”ד השני שלא מחשיבים זאת, הוא יהיה חייב לשלם לניזק סך מאה אלף דולר.
בשם הגר”ח מבריסק מובא שנידון דנן תלוי במחלוקת תנאים בב”ק (נט.) גבי “כחש גופנא”, כלומר, כיצד שמין במקרה שבהמה אכלה ענבי בוסר. מכיון שלמרות שיש לניזק הפסד של הענבים שנאכלו, אולם יש לו מחמת זה גם תועלת מסויימת, מכיון שכעת אין הענבים יונקים את הלחות מן העץ, שהוא דבר שמחליש את העץ. נמצא שמעשהו של המזיק גרם שהעץ ישאר חזק יותר ויוציא מכאן ואילך פירות טובים יותר. ונחלקו התנאים בענין זה, אם מנכים את הרווח הזה שנגרם לבעלים מהנזק של אכילת הענבים או שלא מנכים אותו.
ולכאורה יש מקום לבאר את מחלוקתם, שהם נחלקו אם זוקפים את הרווח שעתיד להיות מחמת מעשה הנזק לטובת המזיק, ונמצא שהוא הפסיד לניזק פתות כסף מערך הדבר הניזוק, או שדנים זאת כשני ענינים נפרדים, ואין הרווח נוגע למעשה הנזק והוא משלם את כל נזקו. ולפי ביאור זה הוא הדין בנידון דנן לגבי קריעת הציור, לכאורה נתלה זאת באותה מחלוקת תנאים. דהיינו, אם נחשיב למזיק את הרווח שנגרם ממעשהו בחשבון הכללי של הנזק שגרם, א”כ הוא יהיה פטור מלשלם. ואילו למ”ד השני שלא מחשיבים זאת, הוא יהיה חייב לשלם לניזק סך מאה אלף דולר.
דיון: האם “כחש גופנא” רלוונטי לציורים? (10 דקות)
6. דחיית ההוכחה
אולם גם ראיה זו אפשר לדחות. כי בנידון הגמ’, מכיון שענבי הבוסר הינם מחוברים לעץ וזקוקים לו, לפיכך הם נחשבים כחלק בלתי נפרד מהעץ, כמו העלים והענפים של העץ. על כן סובר התנא שמחשיבים את הרווח העתידי בתוך שומת הנזק, כי דנים בסה”כ כמה נזק גרמה הבהמה לעץ. כלומר, מסתכלים על העץ עם כל מרכיביו כיחידה אחת, ולכן דנים גם את הרווח שנעשה ע”י הבהמה לעץ, הכוללים גם רווח זה שהעץ הנ”ל לא הופחת מאיכותו מפני שהבהמה אכלה את פירות הבוסר.
משא”כ בנידון השאלה דנן, הרי הרווח וההפסד קרו בשני חפצים שונים. דהיינו, ע”י קריעת הציור הראשון נגרם לבעלים נזק של מאה אלף ש”ח, רק שכתוצאה ממעשה זה נגרם לו רווח מכח ציור אחר שבו המזיק לא עשה בפועל שום פעולת השבחה, אלא הוא הושבח ממילא מחמת הביקוש העולמי, דלא כמו בנידון הגמ’ שלקיחת הענבים מהעץ, הוא שגרם להשבחת אותו אילן שבו נעשה גם הנזק. לפיכך גם אותו תנא שכלל את הרווח בתוך שומת הנזק, בכל זאת בנידון דנן הוא יכול לסבור שמביון שביחס לחפץ שניזוק לא נעשתה ע”י המזיק שום פעולת השבחה, לבן בשומת הנזק יש להחשיב רק מעשה הנזק שעשה והוא ישלם לו מאה אלף דולר. וביחס לשבח הציור השני, מכיון שזה נעשה ממילא ע”י הביקוש העולמי, והמזיק לא עשה בו בפועל מעשה השבחה, לפיכך דינו כגרמא בלבד ולא יקבל על כך שכר, וממילא אין זה מנוכה מסכום הנזק, ועכ”פ אין לנו ראיה ממחלוקת התנאים הנ”ל לנידון דנן.
דיון: ההבדל בין חפץ אחד לשניים? (5 דקות)
7. דברי המחנה אפרים שתלוי במחלוקת תוס’ והרא”ש
בבא קמא דף סה ע”א
גופא אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, מאי טעמא דרב אמר קרא גניבה וחיים אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב… כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד’ ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין.
גופא אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, מאי טעמא דרב אמר קרא גניבה וחיים אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב… כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד’ ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין.
תוס’ שם
גופא אמר רב קרן כעין שגנב. במסקנא דמילתא אמרינן דרב איירי לענין יוקרא וזולא וא”ת ומאי קמ”ל מתניתין היא בריש הגוזל קמא (לקמן דף צג:) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה… וי”ל דעיקר רב לא אתא לאשמועינן אלא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקאמר מ”ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד’ וה’ קא בעי וה”פ אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי ד’ וה’.
גופא אמר רב קרן כעין שגנב. במסקנא דמילתא אמרינן דרב איירי לענין יוקרא וזולא וא”ת ומאי קמ”ל מתניתין היא בריש הגוזל קמא (לקמן דף צג:) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה… וי”ל דעיקר רב לא אתא לאשמועינן אלא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקאמר מ”ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד’ וה’ קא בעי וה”פ אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי ד’ וה’.
מחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן א’
מי שהזיק שום חפץ מחברו והיה שוה באותה שעה חמשה ואח”כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבעה כמה חייב לשלומי. דאיברא לענין גזילה קי”ל דחייב לשלם חמשה כמו שהיה שוה בשעת הגזילה ואינו יכול לפטור עצמו אפילו להחזיר כלי אחר כמות שגזל כדמוכח בפ’ כל שעה דף ל”ב וכדפירש רש”י שם, משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל. ואיכא למימר דדוקא גבי גזלן הוא דהוי הכי משום דגלי קרא כעין שגזל אבל בשאר מזיק אפשר דסגי כשיחזיר כלי אחר כמו שהזיק ואע”ג דהשתא אינו שוה כ”כ כדמעיקרא…
ולע”ד נראה קצת דדבר זה במחלוקת שנוי, ואמינא לה מההיא דאמרינן בפרק מרובה דף ס”ה על מאי דאמר רב החם קרן כעין שגנב דמוקי תלמודא מלתא דרב דאיירי כגון דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שויא זוזא, קרן כעין שגנב חשלומי כפל ותשלומי הד’ וה’ כשעת העמדה בדין. וכחב על זה הרא”ש ז”ל וז”ל אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מלתא דפשיטא היא דאלו איתבר ממילא על כרחיך משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי קא עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזלה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע וכ”ש אי תברה או שתייה דאם לא כן מצינו חוטא נשכר ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבע וה’ כשעת העמדה בדין דלגופי’ לא אצטריך כדפירשנו עכ”ל. ולפום פשטן של דברים כל הישר אומר דמסברא ס”ל להרא”ש ז”ל דאם מעיקרא שוה הארבע ולבסוף זוזא שישלם כעין שגנב, ואם איתא דגבי נזקין דינא הוי דנותן לו לפי מדה ולא לפי הדמים שהיה שוה בשעת שהזיק מנ”ל האי סברא. אבל מדברי התוס’ ז”ל שם בסוגיין דמרובה וכן מדברי רש”י ז”ל שהבאתי מפרק כל שעה נראה דאי לאו קרא דכאשר גזל כעין שגזל הוה אמינא דכל שמחזיר לו זה השתא כלי אחר כמותו הוה סגי ואע”פ דהשתא הוזל ושוי שלשה, ולפי זה נראה דבנזקין נותן לו כלי כמותו או דמיו וסגי.
מי שהזיק שום חפץ מחברו והיה שוה באותה שעה חמשה ואח”כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבעה כמה חייב לשלומי. דאיברא לענין גזילה קי”ל דחייב לשלם חמשה כמו שהיה שוה בשעת הגזילה ואינו יכול לפטור עצמו אפילו להחזיר כלי אחר כמות שגזל כדמוכח בפ’ כל שעה דף ל”ב וכדפירש רש”י שם, משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל. ואיכא למימר דדוקא גבי גזלן הוא דהוי הכי משום דגלי קרא כעין שגזל אבל בשאר מזיק אפשר דסגי כשיחזיר כלי אחר כמו שהזיק ואע”ג דהשתא אינו שוה כ”כ כדמעיקרא…
ולע”ד נראה קצת דדבר זה במחלוקת שנוי, ואמינא לה מההיא דאמרינן בפרק מרובה דף ס”ה על מאי דאמר רב החם קרן כעין שגנב דמוקי תלמודא מלתא דרב דאיירי כגון דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שויא זוזא, קרן כעין שגנב חשלומי כפל ותשלומי הד’ וה’ כשעת העמדה בדין. וכחב על זה הרא”ש ז”ל וז”ל אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מלתא דפשיטא היא דאלו איתבר ממילא על כרחיך משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי קא עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזלה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע וכ”ש אי תברה או שתייה דאם לא כן מצינו חוטא נשכר ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבע וה’ כשעת העמדה בדין דלגופי’ לא אצטריך כדפירשנו עכ”ל. ולפום פשטן של דברים כל הישר אומר דמסברא ס”ל להרא”ש ז”ל דאם מעיקרא שוה הארבע ולבסוף זוזא שישלם כעין שגנב, ואם איתא דגבי נזקין דינא הוי דנותן לו לפי מדה ולא לפי הדמים שהיה שוה בשעת שהזיק מנ”ל האי סברא. אבל מדברי התוס’ ז”ל שם בסוגיין דמרובה וכן מדברי רש”י ז”ל שהבאתי מפרק כל שעה נראה דאי לאו קרא דכאשר גזל כעין שגזל הוה אמינא דכל שמחזיר לו זה השתא כלי אחר כמותו הוה סגי ואע”פ דהשתא הוזל ושוי שלשה, ולפי זה נראה דבנזקין נותן לו כלי כמותו או דמיו וסגי.
מבואר בדף סה. דברי רב שאדם שגנב חפץ ומחירו הוזל, משלם כשעת הגניבה, ואם טבח ומכר משלם כשעת העמדה בדין, וכתבו שם התוספות שרב לא בא לחדש שמשלם את הקרן כשעת הגניבה, שזו משנה מפורשת היא בתחילת פרק הגוזל עצים, אלא חידושו היה שאת הטביחה ומכירה משלם כשעת העמדה בדין. והרא”ש כתב גם הוא כדברי התוספות, אולם לא מכח המשנה בפרק הגוזל עצים, אלא כתב שודאי רב לא בא לחדש שמשלם קרן כבשעת הגניבה משום שדבר זה פשיטא הוא, כיון שחיובו הוא על אותה שעה, ולאחר מכן אינו עושה כל מעשה.
וכתב המחנ”א שמבואר שנחלקו התוספות והרא”ש מהי הסברא הפשוטה בזה, התוס’ שלא כתבו את דבריהם מכח סברא אלא מכח המשנה בתחילת הגוזל עצים, מבואר שהבינו שמסברא צריך לשלם כשעת העמדה בדין, אלא שהקשו שמ”מ דין זה מבואר כבר במשנה בהגוזל עצים, הרי שנקטו התוספות שהחיוב של גזלן אינו לשלם את החסרון של הנגזל, שא”כ ודאי יש לנו ללכת לפי שעת הגזילה שחסרו ד’, אלא חיובו הוא להעמיד לנגזל חפץ אחר תחת מה שגזל, ויכול לתת תחת זה את שווי החפץ, ולפי”ז כיון שבשעת ההעמדה בדין שווי החפץ הוא זוז כעת זוז מהוה תחליף לחפץ ודי בכך, ואילו מדברי הרא”ש שכתב שפשיטא שמשלם כשעת הגזילה ולא בשעת העמדה בדין מבואר שהבין שהחיוב של גזלן אינו להעמיד לנגזל חפץ אחר תחת מה שהזיק, אלא לשלם לו את מה שנחסר, וכיון שנחסר ד’ צריך לשלם לו ד’.
וכתב המחנ”א שלדעת התוספות אף שלמעשה מבואר במשנה בר”פ הגוזל שאין משלם כשעת העמדה בדין אלא בשעת הגזילה, זהו דין מיוחד שהתחדש בגזילה מן הפסוק חיים שנים ישלם, אחייה לקרן בעין שגנב, אבל במזיק שלא נאמר פסוק זה נותר הדין כמו הסברא שמשלם כשעת העמדה בדין שעליו להשלים את החפץ ולא לשלם את החסרון.
מעתה בנידון השאלה שאנו דנים על מזיק ולא על גזלן, הדבר יהיה תלוי במחלוקת זו, לדעת התוספות שחיוב מזיק הוא להשלים חפץ אחר תחת החפץ שחיסר אין כל נפק”מ אם הבעלים נחסר מכך או לאו, שבכל אופן על המזיק מוטל להעמיד לו חפץ אחר תחת מה שהחסיר לו, ואילו לדעת הרא”ש שהחיוב הוא לשלם את מה שנחסר כיון שלא נחסר מכך כלום שהרי קיבל תשלום מלא מן הביטוח אינו חייב בתשלום.
וכתב המחנ”א שמבואר שנחלקו התוספות והרא”ש מהי הסברא הפשוטה בזה, התוס’ שלא כתבו את דבריהם מכח סברא אלא מכח המשנה בתחילת הגוזל עצים, מבואר שהבינו שמסברא צריך לשלם כשעת העמדה בדין, אלא שהקשו שמ”מ דין זה מבואר כבר במשנה בהגוזל עצים, הרי שנקטו התוספות שהחיוב של גזלן אינו לשלם את החסרון של הנגזל, שא”כ ודאי יש לנו ללכת לפי שעת הגזילה שחסרו ד’, אלא חיובו הוא להעמיד לנגזל חפץ אחר תחת מה שגזל, ויכול לתת תחת זה את שווי החפץ, ולפי”ז כיון שבשעת ההעמדה בדין שווי החפץ הוא זוז כעת זוז מהוה תחליף לחפץ ודי בכך, ואילו מדברי הרא”ש שכתב שפשיטא שמשלם כשעת הגזילה ולא בשעת העמדה בדין מבואר שהבין שהחיוב של גזלן אינו להעמיד לנגזל חפץ אחר תחת מה שהזיק, אלא לשלם לו את מה שנחסר, וכיון שנחסר ד’ צריך לשלם לו ד’.
וכתב המחנ”א שלדעת התוספות אף שלמעשה מבואר במשנה בר”פ הגוזל שאין משלם כשעת העמדה בדין אלא בשעת הגזילה, זהו דין מיוחד שהתחדש בגזילה מן הפסוק חיים שנים ישלם, אחייה לקרן בעין שגנב, אבל במזיק שלא נאמר פסוק זה נותר הדין כמו הסברא שמשלם כשעת העמדה בדין שעליו להשלים את החפץ ולא לשלם את החסרון.
מעתה בנידון השאלה שאנו דנים על מזיק ולא על גזלן, הדבר יהיה תלוי במחלוקת זו, לדעת התוספות שחיוב מזיק הוא להשלים חפץ אחר תחת החפץ שחיסר אין כל נפק”מ אם הבעלים נחסר מכך או לאו, שבכל אופן על המזיק מוטל להעמיד לו חפץ אחר תחת מה שהחסיר לו, ואילו לדעת הרא”ש שהחיוב הוא לשלם את מה שנחסר כיון שלא נחסר מכך כלום שהרי קיבל תשלום מלא מן הביטוח אינו חייב בתשלום.
דיון: תוס’ מול רא”ש – מה ההשלכה על הביטוח? (12 דקות)
8. לכאו’ תלוי במחלוקת השלטי גבורים ושער משפט
שלטי גבורים בבא בתרא דף ו’ מדפי הרי”ף
אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב מצי לפטור עצמו בשה וכן פסק פט”ז מהל’ מעשה הקרבנות, והכי משמע הכא להדיא גם הגנב נפטר מן הנגנב בתשלומי כבש אע”פ שגנב ממנו שור דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרו ולא מצי למימר ליה אידך אנא תורא קא בעינא דרוצה אני לעשות מן המובחר, ומכאן אתם למד דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל בדבר מועט דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל
אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב מצי לפטור עצמו בשה וכן פסק פט”ז מהל’ מעשה הקרבנות, והכי משמע הכא להדיא גם הגנב נפטר מן הנגנב בתשלומי כבש אע”פ שגנב ממנו שור דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרו ולא מצי למימר ליה אידך אנא תורא קא בעינא דרוצה אני לעשות מן המובחר, ומכאן אתם למד דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל בדבר מועט דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל
שו”ע חו”מ סי’ עב סעי’ ח’
ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו”ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו”ם לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא
ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו”ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו”ם לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא
שער משפט שם ס”ק יב
לא ישלם לו אלא דמי שוויו: והיכא דשמעון יכול לפטור עצמו מן הכותי בדבר מועט אם ראובן צריך לשלם כל למי שויו או לא, לא נתבאר כאן ולכאורה יש לדמותו להא דאמרינן בפרק מרובה דף ע”ח ע”ב דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו דאמר רבא דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב”ע יע”ש, והכא נמי כיון דשמעון יכול למיפטר נפשו מן הכותי בדבר מועט אין ראובן צריך לשלם לו יותר ובאמת מצאתי בשלטי גבורים בפ”ק דב”ב דף קנ”ט [ו א מדפה”ר] שהוכיח כן מסוגיא זו דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עס השואל בדבר מועט שאין הגנב חייב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל, רק דמפקפק שם אם היה אותו הדבר מכותי, דאפשר כיון דאף אם העכו”ם שואל יותר משויו פטור הגנב הוא הדין אם יכול לפטור עצמו בפחות מן הכותי שייך המותר להנגנב, ואין בפקפוקו ממש. אך אף אם היה אותו דבר מישראל ג”כ נלפענ”ד דצריך הגנב לשלם כל דמי שויו, וראיה ברורה לזה ממתניתין דפרק המפקיד [לה ע”ב] השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר ר’ יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים וא”כ תקשה לרבא דסבר בפרק מרובה דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש, אמאי ס”ל לת”ק דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר כיון דהשוכר פטור לגמרי מן המשכיר א”כ יאמר השואל מה אפסדתיך… אלא ודאי דלא דמי להתם כלל דשאני התם דהשור הקדש הוא ואין בו הנאה לבעלים כלום והגנב אינו חייב לשלם אלא מפני שהבעלים חייבים באחריותו לכך כיון דמצי למיפטר נפשיה בכבש אינו צריך לשלם אלא כבש משא”כ היכא שיש להמפקיד שלו הרווחת ממון אף דהוא מצי למיפטר נפשיה בפחות מהבעלים שלו מפסידינן זכותו כיון שהמפקיד בעל דבר של הנפקד הוא ולכן ס”ל לת”ק דהשוכר פטור והשואל ישלם לשוכר וא”כ הכא נמי בהשאיל לו חפץ של עכו”ם אף דהוא מצי פטר נפשיה מן העכו”ם בדבר מועט מ”מ השואל וכן הנפקד צריך לשלם להמפקיד שלו כל למי שוויו וזה ברור לענ”ד.
לא ישלם לו אלא דמי שוויו: והיכא דשמעון יכול לפטור עצמו מן הכותי בדבר מועט אם ראובן צריך לשלם כל למי שויו או לא, לא נתבאר כאן ולכאורה יש לדמותו להא דאמרינן בפרק מרובה דף ע”ח ע”ב דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו דאמר רבא דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב”ע יע”ש, והכא נמי כיון דשמעון יכול למיפטר נפשו מן הכותי בדבר מועט אין ראובן צריך לשלם לו יותר ובאמת מצאתי בשלטי גבורים בפ”ק דב”ב דף קנ”ט [ו א מדפה”ר] שהוכיח כן מסוגיא זו דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עס השואל בדבר מועט שאין הגנב חייב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל, רק דמפקפק שם אם היה אותו הדבר מכותי, דאפשר כיון דאף אם העכו”ם שואל יותר משויו פטור הגנב הוא הדין אם יכול לפטור עצמו בפחות מן הכותי שייך המותר להנגנב, ואין בפקפוקו ממש. אך אף אם היה אותו דבר מישראל ג”כ נלפענ”ד דצריך הגנב לשלם כל דמי שויו, וראיה ברורה לזה ממתניתין דפרק המפקיד [לה ע”ב] השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר ר’ יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים וא”כ תקשה לרבא דסבר בפרק מרובה דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש, אמאי ס”ל לת”ק דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר כיון דהשוכר פטור לגמרי מן המשכיר א”כ יאמר השואל מה אפסדתיך… אלא ודאי דלא דמי להתם כלל דשאני התם דהשור הקדש הוא ואין בו הנאה לבעלים כלום והגנב אינו חייב לשלם אלא מפני שהבעלים חייבים באחריותו לכך כיון דמצי למיפטר נפשיה בכבש אינו צריך לשלם אלא כבש משא”כ היכא שיש להמפקיד שלו הרווחת ממון אף דהוא מצי למיפטר נפשיה בפחות מהבעלים שלו מפסידינן זכותו כיון שהמפקיד בעל דבר של הנפקד הוא ולכן ס”ל לת”ק דהשוכר פטור והשואל ישלם לשוכר וא”כ הכא נמי בהשאיל לו חפץ של עכו”ם אף דהוא מצי פטר נפשיה מן העכו”ם בדבר מועט מ”מ השואל וכן הנפקד צריך לשלם להמפקיד שלו כל למי שוויו וזה ברור לענ”ד.
משמע דכאשר הזיק את חבירו, ולא היה לניזק הפסד ממון, שאין המזיק חייב לשלם.
דיון: שער משפט חולק – מדוע? (8 דקות)
9. גם להשלטי גבורים יהא חייב
חשוקי חמד ב”ק דף ג’ ע”א [לגבי מקרה כמו הציורים]
אך נראה שאף לשלטי גבורים יתכן שהכא חייב, ולא דמי להתם, דמזיק חייב לשלם בשני אופנים, או כשהפסיד לשני ממון, או כאשר היה לאחד דבר בבעלותו, והמזיק איבדו אף שלא הפסידו ממון. אבל בשואל שנתפייס עם המשאיל, אם הגנב יחזיר לו את מה שנתפייס עם המשאיל, לא הפסידו מאומה, וגם החפץ לא היה בבעלותו, ולכן אינו צריך לשלם את ערכו, אבל בעניננו אף שאין כאן הפסד ממוני, מ”מ הפסידו שלקח דבר ערך שהיה בבעלותו והשחיתו.
אך נראה שאף לשלטי גבורים יתכן שהכא חייב, ולא דמי להתם, דמזיק חייב לשלם בשני אופנים, או כשהפסיד לשני ממון, או כאשר היה לאחד דבר בבעלותו, והמזיק איבדו אף שלא הפסידו ממון. אבל בשואל שנתפייס עם המשאיל, אם הגנב יחזיר לו את מה שנתפייס עם המשאיל, לא הפסידו מאומה, וגם החפץ לא היה בבעלותו, ולכן אינו צריך לשלם את ערכו, אבל בעניננו אף שאין כאן הפסד ממוני, מ”מ הפסידו שלקח דבר ערך שהיה בבעלותו והשחיתו.
דיון: הבעלות כמפתח לחיוב? (5 דקות)
10. פסק דין למעשה וההסבר
ספר משפטי התורה בב”ק סי’ א
לענ”ד כדי לדון בשאלה דנן צריך לדון תחילה ביחס למעשה ההשבחה של התמונה השניה, האם פעולה זו מתייחסת למזיק וכמה שכר מגיע לו עבורה. והנה, אם לדוגמא אדם יפרסם ברבים על דעת עצמו (במקרה אחר) שהתמונה הנדירה שבידי ראובן (ששוויה האמיתי הוא מאה אלף דולר) שוה מאתיים אלף דולר, ומחמת הפרסומת הרבה שעשה לתמונה הנ”ל גבר הביקוש לרוכשה בסכום שפורסם, פשיטא שלמרות שגם ראובן מודה שהרווח הכספי הנוסף שקיבל עבור תמונתו נעשה רק בגלל הפרסומת שעשה אותו מפרסם לתמונתו, מכל מקום המפרסם הנ”ל לא יקבל ממנו את כל הרווח הכספי שגרם לו. והטעם לכך, מכיון שאנשים משלמים מאה אלף דולר נוספים עבור רכישת התמונה, והתמונה הנ”ל שייכת רק לראובן ולא למפרסם, רק שמגיע למפרסם שכר עבור עבודתו. וכן מתווך שמשביח את ערך הדירה בעיני הקונה, ומחמת עבודתו השתכנע הקונה לקנות את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שאמר בעל הדירה למתווך לבקש עבור דירתו, למרות זאת התוספת במחיר הדירה שייכת רק לבעל הדירה כי היא שולמה עבור הדירה, והדירה שייכת לבעל הדירה ולא למתווך. אמנם במקרה זה יתכן שמגיע למתווך שכר רב יותר עבור עבודתו. והוא הדין אם פרסומאי הצליח מחמת עבודתו להכפיל את מכירות החפץ שפירסם מעבר לציפיותיו של בעל המוצר, למרות זאת אין לפרסומאי חלק ברווח הנ”ל, ולכל היותר הוא יקבל תוספת מסויימת עבור עבודתו המוצלחת בתור פועל – ולא בתור שותף.
לפיכך בכל המקרים הללו, אם אדם שגרם להשביח את ממון חבירו עשה זאת מדעת עצמו ללא בקשת בעה”ב, הוא יקבל שכר מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה לטעת, שדינו מבואר בב”מ (קא.), כלומר למסקנה, אין המפרסם שותף עם בעלי החפץ עבור הרווחים שהם קיבלו מחמת מכירת החפץ שלהם, אלא מגיע לו שכר עבור עבודתו בלבד.
לפי”ז יוצא שגם בנידון דנן, עבור גרימת השבחת הציור – אין למזיק כל חלק ברווח זה, וכל הרווח של מאה אלף הש”ח הנוספים שייך רק לראובן שהוא בעל הציור השני, מאחר ואנשים ישלמו לו את הרווח הזה עבור רכישת הציור הנ”ל, וציור זה שייך רק לו ואין המזיק שותף בו. לפיכך יש לדון לכל היותר האם מגיע למזיק שכר כמו פרסומאי מכיון שהוא גרם לראובן את הרווח הזה (ולהלן יתבאר בס”ד שגם שכר זה אינו מגיע לו).
נמצא א”כ שלאור האמור לעיל, פשיטא שאין שום שייכות בין מעשהו שהזיק לציור הראשון ע”י השחתתו, לבין השבחת הציור השני. הלכך, עבור מעשה הנזק שעשה לציור הראשון – בודאי הוא צריך לשלם לראובן את נזקו, מכיון שלפני הנזק היה ציור זה שוה מאה אלף ש”ח ולאחר הנזק אינו שוה מאומה, נמצא שהמזיק במעשיו הפסיד לו מאה אלף ש”ח. ועבור השבחת הציור השני, גם אם הוא היה אדם זר שגרם בתעמולתו להעלאת ערכו, הרי היה מגיע לו לכל היותר שכר עבודה כמו פרסומאי שגרם ע”י עבודתו רווח לממון השני, ולא את כל הרווח, מכיון שאנשים ישלמו את המחיר היקר עבור רכישת הציור השני מבעליו, והמזיק מעולם לא היה שותף בבעלות על הציור הנ”ל, אלא הוא רק גרם במעשיו להשבחת ערכו הממוני. לכן ביחס לפעולה זו, לכל היותר היה מגיע לו שכר כפועל.
אמנם לענ”ד בנידון דנן לא יקבל המזיק שם שכר עבור השבחת ערכו של הציור השני. דהלא בנידון דנן המזיק במעשהו – הרי לא התכוון להשביח לראובן, אלא אדרבה מעשה הנזק שלו נעשה מתוך רשעות אך ורק כדי להפסיד לראובן מאה אלף דולר, אלא שבניגוד לרצונו, עקב הביקוש העולמי לאותם ציורים נגרם מעצמו הרווח הנ”ל לציור השני שהיה ברשות הניזק. וכבר כתב הרמ”א (סי’ רסד, ד) שכל יורד לשדה חבירו והשביחה מקבל שכר רק אם הוא התכוון במעשהו לצורך חבירו, או לפחות הוא עשה פעולת השבחה זו עבורו וגם עבור חבירו. אולם אם עשה את פעולת ההשבחה רק עבור עצמו ולא עבור חבירו – לא יקבל היורד כל שכר, אפילו אם בפועל נגרם לחבירו רווח כספי מחמת מעשיו, וע”ש ברמ”א.
ולפי”ז כל שכן בנידון דנן, שהיתה למזיק במעשיו כוונה הפכית, שלא יגרם לחבירו כל רווח מקריעת הציור אלא רק נזק והפסד ממון. לפיכך אע”פ שמחמת הביקוש העולמי עקב העובדה שנותר ציור אחד כזה בעולם – התייקר הציור הנ”ל, למרות זאת לא מגיע לקורע הציור הראשון אפילו בדיני שמים כל רווח מחמת מעשיו, ואפילו לא כמתווך או כפרסומאי, כיון שפעל כאדם המזיק במזיד ולא כיורד ע”מ להשביח את נכסי חבירו. לפיכך למסקנה, עליו לשלם לניזק מאה אלף דולר עבור השחתת הציור הראשון.
לענ”ד כדי לדון בשאלה דנן צריך לדון תחילה ביחס למעשה ההשבחה של התמונה השניה, האם פעולה זו מתייחסת למזיק וכמה שכר מגיע לו עבורה. והנה, אם לדוגמא אדם יפרסם ברבים על דעת עצמו (במקרה אחר) שהתמונה הנדירה שבידי ראובן (ששוויה האמיתי הוא מאה אלף דולר) שוה מאתיים אלף דולר, ומחמת הפרסומת הרבה שעשה לתמונה הנ”ל גבר הביקוש לרוכשה בסכום שפורסם, פשיטא שלמרות שגם ראובן מודה שהרווח הכספי הנוסף שקיבל עבור תמונתו נעשה רק בגלל הפרסומת שעשה אותו מפרסם לתמונתו, מכל מקום המפרסם הנ”ל לא יקבל ממנו את כל הרווח הכספי שגרם לו. והטעם לכך, מכיון שאנשים משלמים מאה אלף דולר נוספים עבור רכישת התמונה, והתמונה הנ”ל שייכת רק לראובן ולא למפרסם, רק שמגיע למפרסם שכר עבור עבודתו. וכן מתווך שמשביח את ערך הדירה בעיני הקונה, ומחמת עבודתו השתכנע הקונה לקנות את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שאמר בעל הדירה למתווך לבקש עבור דירתו, למרות זאת התוספת במחיר הדירה שייכת רק לבעל הדירה כי היא שולמה עבור הדירה, והדירה שייכת לבעל הדירה ולא למתווך. אמנם במקרה זה יתכן שמגיע למתווך שכר רב יותר עבור עבודתו. והוא הדין אם פרסומאי הצליח מחמת עבודתו להכפיל את מכירות החפץ שפירסם מעבר לציפיותיו של בעל המוצר, למרות זאת אין לפרסומאי חלק ברווח הנ”ל, ולכל היותר הוא יקבל תוספת מסויימת עבור עבודתו המוצלחת בתור פועל – ולא בתור שותף.
לפיכך בכל המקרים הללו, אם אדם שגרם להשביח את ממון חבירו עשה זאת מדעת עצמו ללא בקשת בעה”ב, הוא יקבל שכר מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה לטעת, שדינו מבואר בב”מ (קא.), כלומר למסקנה, אין המפרסם שותף עם בעלי החפץ עבור הרווחים שהם קיבלו מחמת מכירת החפץ שלהם, אלא מגיע לו שכר עבור עבודתו בלבד.
לפי”ז יוצא שגם בנידון דנן, עבור גרימת השבחת הציור – אין למזיק כל חלק ברווח זה, וכל הרווח של מאה אלף הש”ח הנוספים שייך רק לראובן שהוא בעל הציור השני, מאחר ואנשים ישלמו לו את הרווח הזה עבור רכישת הציור הנ”ל, וציור זה שייך רק לו ואין המזיק שותף בו. לפיכך יש לדון לכל היותר האם מגיע למזיק שכר כמו פרסומאי מכיון שהוא גרם לראובן את הרווח הזה (ולהלן יתבאר בס”ד שגם שכר זה אינו מגיע לו).
נמצא א”כ שלאור האמור לעיל, פשיטא שאין שום שייכות בין מעשהו שהזיק לציור הראשון ע”י השחתתו, לבין השבחת הציור השני. הלכך, עבור מעשה הנזק שעשה לציור הראשון – בודאי הוא צריך לשלם לראובן את נזקו, מכיון שלפני הנזק היה ציור זה שוה מאה אלף ש”ח ולאחר הנזק אינו שוה מאומה, נמצא שהמזיק במעשיו הפסיד לו מאה אלף ש”ח. ועבור השבחת הציור השני, גם אם הוא היה אדם זר שגרם בתעמולתו להעלאת ערכו, הרי היה מגיע לו לכל היותר שכר עבודה כמו פרסומאי שגרם ע”י עבודתו רווח לממון השני, ולא את כל הרווח, מכיון שאנשים ישלמו את המחיר היקר עבור רכישת הציור השני מבעליו, והמזיק מעולם לא היה שותף בבעלות על הציור הנ”ל, אלא הוא רק גרם במעשיו להשבחת ערכו הממוני. לכן ביחס לפעולה זו, לכל היותר היה מגיע לו שכר כפועל.
אמנם לענ”ד בנידון דנן לא יקבל המזיק שם שכר עבור השבחת ערכו של הציור השני. דהלא בנידון דנן המזיק במעשהו – הרי לא התכוון להשביח לראובן, אלא אדרבה מעשה הנזק שלו נעשה מתוך רשעות אך ורק כדי להפסיד לראובן מאה אלף דולר, אלא שבניגוד לרצונו, עקב הביקוש העולמי לאותם ציורים נגרם מעצמו הרווח הנ”ל לציור השני שהיה ברשות הניזק. וכבר כתב הרמ”א (סי’ רסד, ד) שכל יורד לשדה חבירו והשביחה מקבל שכר רק אם הוא התכוון במעשהו לצורך חבירו, או לפחות הוא עשה פעולת השבחה זו עבורו וגם עבור חבירו. אולם אם עשה את פעולת ההשבחה רק עבור עצמו ולא עבור חבירו – לא יקבל היורד כל שכר, אפילו אם בפועל נגרם לחבירו רווח כספי מחמת מעשיו, וע”ש ברמ”א.
ולפי”ז כל שכן בנידון דנן, שהיתה למזיק במעשיו כוונה הפכית, שלא יגרם לחבירו כל רווח מקריעת הציור אלא רק נזק והפסד ממון. לפיכך אע”פ שמחמת הביקוש העולמי עקב העובדה שנותר ציור אחד כזה בעולם – התייקר הציור הנ”ל, למרות זאת לא מגיע לקורע הציור הראשון אפילו בדיני שמים כל רווח מחמת מעשיו, ואפילו לא כמתווך או כפרסומאי, כיון שפעל כאדם המזיק במזיד ולא כיורד ע”מ להשביח את נכסי חבירו. לפיכך למסקנה, עליו לשלם לניזק מאה אלף דולר עבור השחתת הציור הראשון.
דיון: פסק הלכה – חייב או פטור? (10 דקות)
11. בנידון עליית מחיר הביטוח
ספר ארחות משפט בב”ק סי’ ב
במקרה המצוי שעל ידי תביעת הביטוח נגרם לבעל הרכב נזק שמכאן ולהבא יצטרך לשלם במשך תקופה תשלום גבוה יותר על ביטוח הרכב, נראה פשוט שענין זה אינו נותן לנזק שם נזק. ומבאר בהערה: הנה הדבר פשוט שכל עוד בעל הרכב לא תבע את הביטוח, רשאי לתבוע את המזיק ואין המזיק יכול לדחותו אצל הביטוח, שיכול הניזק לומר אינני מוכן לתבוע את הביטוח משום שאנזק בכך שאצטרך לשלם בעתיד מחיר גבוה יותר עבור הביטוח, כפי המקובל. ובאופן זה ודאי שרק אם המזיק יתחייב לשאת מכספו את ההפרש של עליית המחיר בביטוח לעתיד שאז לא תגרמה לניזק הפסד מתביעת הביטוח, יוכל לתבוע מהניזק לתבוע את הביטוח.
אולם באופן שהניזק על דעת עצמו תבע את הביטוח וקיבל כיסוי מלא לנזק, אלא שהם העלו לו את המחיר מכאן ולהבא, פשוט שכעת לא יכול לומר למזיק שיש על מעשיו שם של נזק אף שקיבל כיסוי מלא, משום שנגרם לו מכך נזק שכעת נתבע לשלם דמי ביטוח יקרים יותר, שפשוט שאין זה אלא גרמא בעלמא ואין זה מגדיר את מעשהו למעשה נזק, שדוקא בשחת שעד עתה היה ערכו גבוה יותר משום שראוי היה להצמיח חיטה משובחת, וכעת פחת הערך של השחת שאינו ראוי להצמיח רק חיטה גרועה, למרות שזהו נזק קטן יש בכוחו להחשיב את כל הפעולה למעשה נזק וחייב לשלם על הכל, אבל בנידון זה שמעצם הפגיעה ברכב לא ניזוק בעל הרכב כלל, ורק שמכאן ולהבא העלו לו את מחיר הביטוח, לכאורה אין זה אלא גרמא בעלמא ממעשה הנזק, ואי אפשר לומר שזה יהפוך את כל הפעולה ויתן לה שם נזק, וצ”ע.
במקרה המצוי שעל ידי תביעת הביטוח נגרם לבעל הרכב נזק שמכאן ולהבא יצטרך לשלם במשך תקופה תשלום גבוה יותר על ביטוח הרכב, נראה פשוט שענין זה אינו נותן לנזק שם נזק. ומבאר בהערה: הנה הדבר פשוט שכל עוד בעל הרכב לא תבע את הביטוח, רשאי לתבוע את המזיק ואין המזיק יכול לדחותו אצל הביטוח, שיכול הניזק לומר אינני מוכן לתבוע את הביטוח משום שאנזק בכך שאצטרך לשלם בעתיד מחיר גבוה יותר עבור הביטוח, כפי המקובל. ובאופן זה ודאי שרק אם המזיק יתחייב לשאת מכספו את ההפרש של עליית המחיר בביטוח לעתיד שאז לא תגרמה לניזק הפסד מתביעת הביטוח, יוכל לתבוע מהניזק לתבוע את הביטוח.
אולם באופן שהניזק על דעת עצמו תבע את הביטוח וקיבל כיסוי מלא לנזק, אלא שהם העלו לו את המחיר מכאן ולהבא, פשוט שכעת לא יכול לומר למזיק שיש על מעשיו שם של נזק אף שקיבל כיסוי מלא, משום שנגרם לו מכך נזק שכעת נתבע לשלם דמי ביטוח יקרים יותר, שפשוט שאין זה אלא גרמא בעלמא ואין זה מגדיר את מעשהו למעשה נזק, שדוקא בשחת שעד עתה היה ערכו גבוה יותר משום שראוי היה להצמיח חיטה משובחת, וכעת פחת הערך של השחת שאינו ראוי להצמיח רק חיטה גרועה, למרות שזהו נזק קטן יש בכוחו להחשיב את כל הפעולה למעשה נזק וחייב לשלם על הכל, אבל בנידון זה שמעצם הפגיעה ברכב לא ניזוק בעל הרכב כלל, ורק שמכאן ולהבא העלו לו את מחיר הביטוח, לכאורה אין זה אלא גרמא בעלמא ממעשה הנזק, ואי אפשר לומר שזה יהפוך את כל הפעולה ויתן לה שם נזק, וצ”ע.
דיון: עליית מחיר – נזק או גרמא? (7 דקות)
12. ב’ סברות בביטוח
עוד שם:
מלבד נידון זה אם נזק שגרם לרווח נחשב לנזק, מצינו סברא נוספת בדברי האחרונים שדנו שביטוח אינו נחשב ככיסוי לנזק, יעוין בשו”ת מהרש”ם [ח”ד סימן ז’] שנקט שהביטוח הוא מסחר שעשה הניזק, ואינו נחשב כתשלום לנזק.
ואמנם יתכן שבזמנינו שהביטוח מתנה שלא ישלם את הנזק אלא אם כן לא יקבל הניזק תמורה ממקור אחר, יתכן שבזה יודו כ”ע שאין הניזק יכול לחזור ולתבוע את המזיק.
סיכום שיעור: קשרו למקרים הפותחים. שאלו תלמידים: מה הפסק שלכם? (10 דקות)